רש"י על חולין מ״ג

1 אלא הנך דאפקת - בהמה שנחתכו רגליה והגלודה:

2 לא תיפוק - כדרבנן סבירא ליה לתנא דבי ר' ישמעאל וחשיב נקובי והך דרב עוירא בחד ותרין פסוקי בחד ומשכחת להו שפיר וכל הנך טרפות דמנינן לקמן חולין דף מז. בריאה כגון חליף דאוני ודמיא לבשרא ולביעתא ואטום בריאה כולהו בכלל ריאה שניקבה או שחסרה נינהו. חליף היינו חסרה ממקום שהיא ראויה להיות שם והנך חזותא לקותא נינהו וכל לקותא סופה לינקב והויא לה נקובה וחליף דשני קרומים דוושט שניהם נטולים ממקום שהן ראויין להיות ואין לך נקובה גדולה מזו:

3 נטולה - ניטלה הכבד:

4 נפולה - נפלה מן הגג. וגלודה בכלל נטולה שניטל עורה. ונחתכו רגליה בכלל חסורה. ושף מדוכתיה בכלל נטולה. וכן נדלדלו סימנים ועקירת צלע וחביסת גולגולת בכלל שבורה. ובשר החופה היינו קרועה:

5 למעוטי לקותא דרכיש - דכוליא שאינה בכלל אלו ופליג עולא עליה. ואם תאמר ישנה בכלל נקובה כי היכי דאמרינן בלקותא דריאה לאו מילתא היא דהוה ליה ניקבה הכוליא והא ליכא למ"ד דאפי' רכיש מודי דניקבה הכוליא כשרה ובלקותא הוא דטריף:

6 שמונה מיני טרפות בנקובה - נקובת הוושט והקרום והלב והריאה והקיבה והדקין כרס הפנימי והמסס ובית הכוסות חדא הוא הא תמניא:

7 ואם תאמר ט' - יש דהא איכא נמי מרה ההיא יחידאה היא ולית הלכתא כוותיה ודרב עוירא לית ליה לחייא:

8 אין מזכירין מעשה נסים - להביא ראייה מהן:

9 יפלח כליותי - היינו לקותא וטרפה:

10 רק את נפשו שמור - מכות מות הכהו ולכך נצטווה לשמור נפשו כדאמרינן בהשותפין ב"ב דף טז. גדול צערו של שטן משל איוב משל לאומר לעבדו שבור חבית ושמור יינה:

11 הלכה כדברי האומר בכזית - דבעינן כזית שיור בניטל הכבד ופלוגתא היא בפרקין ד' מו. דרמינן סתמי דמתני' אהדדי דקתני רישא אלו טרפות ניטל הכבד ולא נשתייר ממנה כלום הא נשתייר כשרה ואע"ג דליכא כזית והדר תני אלו כשרות ניטל הכבד ונשתייר ממנה כזית ומוקמינן לה כתנאי והכא מייתי לה משום שמעתתא דרבי יצחק בר יוסף משמיה דרבי יוחנן:

12 והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה - והא נמי סתמא היא ומאי אולמא דסיפא מרישא:

13 אמוראי נינהו - ורבי יצחק סבר דלא כייל רבי יוחנן למימר הלכה כסתם משנה אלא היכא דסבירא ליה אמר בהדיא הלכה כמשנה זו ואמורא אחרינא אמר משמיה דר' יוחנן הלכה כסתם משנה והיכא דאיכא תרי סתמי דסתרן אהדדי אי איכא טעמא לאלומי חדא מחברתה כי ההיא דסנהדרין דאחד דיני ממונות דף לד: אזיל רבי יוחנן בתרה ואי לא מספקא ליה ולא קבע בהו הלכתא כחד מנייהו ובהני תרי אי הוה משכחינן טעמא בהא דרבי יצחק לא הוה מוקמינן לה באמוראי ומשום דליכא לאלומי איצטריך לן לשנויי דרבי יצחק לית ליה האי כללא דר' יוחנן:

14 וכבד סותמתה - שנקובה במקום דיבוקה בכבד וחבור הכבד סותם את הנקב:

15 כשרה - אפילו לר' יוסי בר' יהודה:

16 כיס שלו - קליפה הפנימית:

17 זה שלא כנגד זה - כגון זה למעלה וזה למטה:

18 בקורקבן פסול - הכי ס"ל משום שהמאכל מתאסף שם ומחלחלן ונכנס בנקב עד שיוצא דרך נקב השני:

19 ופעיא ביה - צועקת שאע"פ שהקנה מוציא קול אי אפשר שלא יהא הוושט מתפשט עמו. ואני שמעתי פעיא מנשמת:

20 גמדא - כווצת רטי"ר בלע"ז:

21 מיהנדזין - מיתרמן דמיכווני אהדדי:

22 אינו קרום - ואם ניקב ונסתם אפילו עלתה בו סתימה עבה אינה מתקיימת כדאמרינן ביבמות דף עו. בכרות שפכה ניקב פסול נסתם כשר וזהו פסול שחוזר להכשרו זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום דכל נקובי דטרפות לא מהניא להו סתימה דסלקא בהו לאחר זמן ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותמתה ולסתימת כבד במרה ולסתימה דירכים בחלחולת דלקמן חולין דף נ. דההיא סתימה מעיקרא היא:

23 אין לו בדיקה מבחוץ - לפי שהעור החיצון אדום ואין טפת דם נכרת בו:

24 לספק דרוסה - כגון הנך דאיכא למיחש להו כדלקמן איהו קשתיק ואינהו קא מקרקרן ואמרינן לקמן חולין דף נג: דרוסה שאמרו צריכה בדיקה ואינה אסורה עד שיאדים כנגד החלל ובסימנים עד שיאדימו הסימנים עצמן ולא שניקב אלא שהארס מאדים הסימן ומחלחל ויורד לחללו ובוושט אינו ניכר האדמימות אלא מבפנים שהעור לבן:

25 ההיא ספק דרוסה וכו' - אם עוף היה בודק הקנה תחלה כדאמרינן בפרק שני לעיל חולין כח. ושחט הקנה והכשירו ואח"כ בדק הוושט ואם בהמה היא נמי אית בה תקנתא דבשלמא גבי נקב איכא למימר דילמא במקום נקב שחט אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו יש היכר במשהו:

26 קורטי דמא - שחילחל הארס ונכנס:

27 לחדודי לאביי - כדי שישאל:

28 ישב לו קוץ - כגון שאכל קוץ ונתחב לתוך הוושט ואינו נראה נקובתו מבחוץ וקורט דם אין בה בפנים:

29 אין חוששין - שמא נקב היה והבריא והוה קרום שעלה מחמת מכה בוושט ואינו קרום. ואני שמעתי והבריא לשון ניקב כמו וברא אותם בחרבותם יחזקאל כג:

30 מאי שנא מספק דרוסה - דמשום דעל אריא בינייהו אמרינן שמא דרס ומצרכינן ליה בדיקה והכא לא אפשר למיבדקה דנקב משהו בעור חיצון של וושט לא מינכר:

31 קסבר אין חוששין לספק דרוסה - דפלוגתא דרב ושמואל היא בפרקין דף נג.:

32 משתי חתיכות - שאם אכל אחת מהן ואינו יודע איזו היא דמביא אשם תלוי על הספק:

33 הכא לא איתחזק איסורא - שישיבת קוץ בלא נקיבה אין כלום:

34 השוחט בסכין - בדוקה דלא איתחזק איסורא קודם שחיטה:

35 איתיליד ריעותא - ואי לא איתחזק ברישא הא איתיליד לבסוף. אתחזק שייך למימר במידי דמעיקרא איתייליד שייך למימר במידי דלבסוף:

36 ה"ג אלא התם הילכתא גמירי לה מסוטה - בין לענין טומאה ובין לענין טהרה ואין טעם בדבר ולא גמרינן מינה דהכי גמירי לה מסוטה במסכת סוטה דף כח: ובפ"ק דנדה דף ג. דמה סוטה סתירתה ברשות היחיד ואסורה מספק אף ספק טומאה ברה"י ספקו טמא:

37 נמצאת איתמר - בלא תחיבה:

38 חיישינן - שמא ב' העורות ניקבו והבריא החיצון:

39 ברייתא - הרועות באפר וביערים:

40 תורבץ הוושט - מקום דבוקו בלחי:

41 במשהו - אם ניקב שם:

42 מקום השחיטה הוא - ואם שחט שם כשרה הלכך דינו כוושט וכי גמירי הגרמה בקנה הוא דגמירי אבל בוושט לא שייכא הגרמה:

43 ומרחיב - נפתח פי הנקב כמין פי אמתחת. והאי מרחיב לא אחתך קאי אלא אעוגל פי חלל הוושט:

44 חותכו ועומד במקומו - שהוושט רך הוא וכשחותכין אותו אינו מרחיב אבל לצד הראש הוא מתקשה דדיי"ש בלע"ז:

45 מר לא אמר הכי - רבי אינו אומר כן:

46 וכויץ - רטיי"ש ונכפל פי הנקב בצד חללו ונסתם עוגל פי החלל:

47 מבלעתא - מקום בית הבליעה קרוי תורבץ סמוך לראש הנקב מאד:

48 פחות משערתא - מאורך שעורה:

49 דאתחיל ביה שחיטה - משהו:

50 דאמר במשהו - והאי לאו מקום שחיטה הוא:

51 כשמואל - והוי נקב:

52 בין לרב ובין לשמואל מישרא שרי - לרב מקום שחיטה הוא ושחיטה מעלייתא היא ולשמואל דאמר נקב הוא דאמר נקובתו ברובו:

53 רבא בריה דרב בר יוסף בר חייא הוא והוא רבא דכולי גמרא בר פלוגתיה דאביי:

54 דמי תורא למריה - שכבר האכילו לכלבים דאילו הוה קמן הוה הדר ביה ומישתרי באכילה דקיי"ל בסנהדרין דף ו. טעה בדבר משנה חוזר והא דבר משנה מפורשת היא דלא עבדינן כתרי חומרי:

55 כלפי סנאיה דרבא - לישנא מעליא משום דבעי לאותובי והכסיל בחושך הולך: